אישה, פגישה ושינוי….

פתאום באמצע החיים אני מסתכלת במראה ורואה אישה שהאור בעיניים שלה כבה ,שאלתי את עצמי:מה חסר לי? יש לי שני ילדים מקסימים, בית יפה בראשון לציון, עבודה מסודרת עם משכורת קבועה ובטחון כלכלי, בעל שאוהב אותי ובכל זאת אני לא מאושרת. משהו בגוף מאותת לי, יש לי סימנים, כאבי גב וחוסר באנרגיות, עייפות תמידית, אני משתדלת להמשיך את חיי היום יום, ללכת לבית-ספר, להיות מורה טובה , אבל בפנים משהו בוער בי, אני יודעת שיש לי הרבה מה להציע לעולם, ברוכת כישרונות, אבל לא מעיזה לחשוב על שינוי. המילה הזו מפחידה אותי, הרי אני מחפשת יציבות, להרגיש בטוחה, וחוסר וודאות גורם לי קושי עצום.
בילדותי גדלתי על האמונות של הורי: " לא עוזבים עבודה קבועה, אם לא מתים מזה - אפשר להמשיך לסבול, החיים זה לא פיקניק, ועוד אמונות מקבעות ומחלישות."
הימים עוברים ואני נמצאת באמצע החיים ולא יודעת לענות על שאלות פשוטות: מה אני באמת רוצה? למה לא טוב לי? מה אני מחפשת? האם אני בייעוד הנכון שלי? האם נולדתי מורה ואני חייבת למות מורה? למה אני נמצאת במקום האחרון בסדר העדיפות שלי? למה אני חושבת על כולם ורק על עצמי לא? אני חושבת על הילדים שלי, על הבעל, על החברות , על התלמידים, על המורות ועל המנהלת ועל כל מכרי.
ההורים שלי, של בעלי, מה הם יגידו ? מה יחשבו? למה אני צריכה לרצות את כולם חוץ מאשר את בת-שבע? עם השאלה הזו הסתובבתי בבטן יותר משנה ולא הייתה לי תשובה . מה אני יכולה לעשות עם עצמי? יש אילוצים בחיים האלה ולא כל מה שאני חולמת לעשות הוא אפשרי, כך חשבתי. עם תחושת הבלבול, החוסר אונים שלי, אני אפילו לא יודעת מאיפה מתחילים.
חנוכה הגיע. חנוכה זה חג של אור ולי יש יום הולדת . אני אמורה להיות שמחה , יש מסיבות והדלקת נרות אבל האור שלי כבה כמעט לגמרי. אני שואלת את עצמי, מה זה אור בשבילי ? ומה זה חושך? אני מגלה שללמוד בשבילי זה אור, הנאה , מענה לסקרנות עצומה , ידעתי שכדאי לי ללמוד. אני מבינה שכבר שנים לא למדתי תחום שמעניין אותי, שלא סיפקתי צורך עצום שלי, לגלות עולמות חדשים ולהבין משהו חדש. אני חייבת לחשוב אחרת. כל אדם פוגש בדרך שליחים, כל מיני אנשים שבאו להעביר לו מסר, השאלה היא האם הוא פתוח, קשוב , ומוכן לקבל באהבה ביקורת שנאמרת לו, האם הוא מוכן? משפט אחד ששמעתי מאישה שאני מאוד מעריכה גרם לי לחשיבה שונה. "את ממש מבוזבזת! אמירה זו עשתה לי משהו והחלטתי לא להיכנס שוב לתוך תא הטיס האוטומטי , אלא להתחיל לחשוב , לשאול את השאלות הכי קשות, אני צריכה ללכת ולחפש, ולחקור, ולהפוך כל אבן אפשרית כדי למצוא מהו אותו דבר שאני טובה בו באמת.
שאלתי את עצמי: במה אני טובה? מה אני אוהבת לעשות במשך שעות? מה מלהיב אותי?
אני קודם כל אוהבת אנשים,אוהבת לדבר, להעביר מסר, להדריך, להורות דרך, אוהבת לעזור, אכפתית, ועושה כל מה שצריך הכי טוב שאפשר, קוראים לזה פרפקציוניזם ויש אנשים שבטעות קוראים לכאלה נשים "פרייריות". שנים הייתי שייכת לקבוצת המשקיעות עם כל הלב והנשמה בלי לקבל תמורה הולמת, התחלתי לחשוב .
אני לאן? מה אני רוצה לעשות כשתהייה גדולה? איפה אני רוצה להיות בעוד 5 שנים? האם התפקיד הנוכחי זה פסגת שאיפותיי? האם רק זה ? אולי אם אתחיל את המסע בנקודת הזמן הנוכחית אוכל לצעוד בשביל אחר וגם אגיע למקום אחר. הרעיון היה למצוא עניין בחיים,משהו שיאיר את הנשמה .
החיפוש אחרי מה ללמוד דרש "עבודת חרישה מעמיקה " מה אלמד? במה אני טובה ? איך אתחיל? מאיפה הכסף? איך לעזוב את הילדים? גיליתי שלכל אחת יש את סל התירוצים שלה. לי ברשימה היו תירוצים מוכנים. לא אתקבל, אולי לא אתמיד, אולי אשבר, אולי לא יעניין אותי, יהיה לי קשה להתמודד עם האנגלית, ואיך אצליח לשלב עבודה עם לימודים?
אחרי כמה חודשים של חיפוש כל השאלות נשארו אותו דבר. אבל הייתה לי תשובה על אחת מהן, אני חייבת ללמוד , תואר שני יהיה לי בדיוק בעוד שנתיים אחר כך אלוהים גדול! בשלב הזה אני מאמינה גדולה בעצמי, לא בטוחה חוששת, כל הפחדים מציפים אותי מחדש. הפעם אני נחושה!
אני מתחילה לדאוג קצת לעצמי, מתחילה מחדש לפגוש אנשים חדשים, לדבר על נושאים אחרים. לשם שינוי אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה משהו שאני בחרתי .
4 שנים חלפו מיום ההולדת 40 שציינתי, עברתי כברת דרך ענקית. אם מישהו היה אומר לי שאהיה במקום הזה, הייתי ממליצה על אשפוז מיידי, הרי זה בלתי אפשרי לחשוב כך. סיימתי לימודי תואר שני בייעוץ ארגוני, סיימתי לימודי אימון, יש לי תוכנית שבועית ברדיו בנושא העצמה וצמיחה, אני מוצאת זמן כדי להתנדב למען הקהילה שלי, משפיעה על נשים רבות, פיתחתי תוכנית ייחודית לאימון ילדים ונוער, צברתי מאות שעות אימון עם כל סוגי האנשים, הרצתי בפני מאות אנשים על הדרך שלי, על השינוי שעשיתי , על זה שחלומות מתגשמים ואם מאמינים הכל יכול להתרחש, על כוחה של אופטימיות, על תקווה, על המשפט המוכר שאומר כי "אין דבר העומד בפני הרצון" בכל פעם אני מזכירה לעצמי ולכל מי שבא אלי כי הבחירה להיות תקוע במקום – זו בחירה שלך, הבחירה לא לקבל החלטה זו גם בחירה שלך, הבחירה לבכות על מר גורלך - זו גם הבחירה שלך, הבחירה לקטר, לבכות, לא להיות שמח בחלקך, להיות עצוב, מדוכא, קורבן , כל אלה הבחירה שלך. אתה יכול לשנות את חייך אם מאמן או בלעדיו, אבל משהו צריך להשתנות בהרגלים שלך. אם רק קיטרת והאשמת – לך לבדוק למה אתה עדיין ממשיך לצעוד באותו שביל מוכר שלא מוביל אותך לשום מקום, אם קשה לך- תשאל, למה ? מה אני יכול ללמוד מזה? אם אתה קורבן - אתה יכול לבחור להיות המושך בחוטים, זה תלוי בך!!!
ביום שתבינו זאת, תיקחו אחריות על החיים שלכם, הכל יכול להיות אחרת. החיים יפים, רק צריך להבין כי כל מה שקורה לנו זה בידיים שלנו, אנחנו אחראים לכל מה שקורה לנו ולכל מה שקורה לסובבים אותנו. אנחנו יכולים לבחור כל בוקר מחדש איך להתחיל את הבוקר וגם לבחור איך הוא יראה . אנחנו יכולים לבחור את החברים שלנו, מה נלמד היום? אנחנו יכולים לבחור לשאול שאלות קלות או קשות , אנחנו יכולים גם להיות בת יענה ולהכניס את הראש לתוך החול ולחכות שמשהו יקרה , אבל כלום לא קורה !!! זה באחריות !!!
קחו דף נייר רשמו עליו, האם אני מרוצה? האם אני שמחה? האם החיים שלי הם כמו שחלמתי? אפשר להתחיל לכתוב חלום אחר. מדויק, בצבעים יפים, מפורט, מלא בחושים, צאו לדרך חבל על כל יום שנגמר ולא עשינו בו משהו משמעותי.
כל אחד יכול להיות במקום שבו הוא מגשים את ייעודו, זה דורש כוחות, רצון, חיפוש, לרתום את כל הכוחות למשימה, להאמין, להתחיל לשאול שאלות ולחפש את התשובות האמיתיות. עלו והצליחו! תאמינו בעצמכן - אני מאמינה בכם, מאוד!

תגובות

אין עדיין תגובות.

השאר תגובה