מעבדות לחרות

לקראת חג הפסח הקרב ובא, רציתי לשתף אתכם ברעיון שעלה במוחי הבוקר במהלך הליכה לעבר הים.

הפלגתי עם הרעיון הבא: "בכל אחד יש את הפרעה שלו".

בכל אחד מאיתנו חיים בצוותא גם "פרעה" וגם "משה". השאלה הנשאלת היא: איך נעצים את "המשה" שבנו ואיך נגמד את "הפרעה" שבתוכנו? על מנת שאדם אחר יוכל לכפוף אותנו לרצונותיו, חייב להתקיים שאנו הענקנו לו את הכוח הזה.

למה שאדם שפוי יעביר למישהו כוח שכזה? "הפרעה" שנמצא בתוכנו הוא זה שבעצם מכתיב את הדבר. אותו "פרעה", מגלם את ספקותינו, פחדינו, ויוצא מתוך הנחה, שהוא יודע טוב מאיתנו, מה טוב לנו. ואנו, בהעניקנו לו יכולת זו, מאשרים את ההנחה הזו. "המשה" שנמצא בתוכנו מגלם את חוזקותנו, אמונותינו, ערכינו וביטחוננו בעצמינו. "משה", מתנגד לשעבודנו "לפרעה".על מנת לנתק את השלשלאות שאנו כובלים את עצמנו.

ה"פרעה " שלנו מפעיל עלינו מניפולציות רגשיות, על מנת לשמר את השעבוד הקיים, בטוענה שהדבר נעשה לטובתנו.

ולנו, לא תמיד, יש את האומץ והרצון להתנגד לזה.

אנחנו פוחדים להיפגע מהשינוי שמתחייב, מההתנגדות שלנו, ולעיתים אנו חוששים לפגוע באדם אחר. בבחירה זו, אנו למעשה, מוותרים על החירות שלנו, ומשעבדים את עצמינו.

אנו חוששים לצאת למסע אל הארץ המובטחת, ומוכנים להסתפק ב"רע המוכר" ומוותרים מראש, על ה"טוב הלא ידוע". השאלה שאנו ניצבים בפניה היא:

איך אנחנו מובלים את עצמינו להיות "משה"?

איך נהייה ה"משה" של עצמינו? איך נוכל למשות את עצמינו ממי היאור, מתוך העריסה הבטוחה, להיות מנהיגים בעלי אמונה. כאלו שמוכנים לעמוד כנגד פרעה, להישיר מבט ולהגיד עד כאן! לבדוק את הפרעה שמסתתר בתוכנו,ולומר לו: בביטחון ובעוצמה: שלח את עצמי לחופשי.

כיום, כדי להעצים את ה"משה" שלנו, אנו מחפשים חיזוקים חיצוניים. מילה טובה מהבעל, פרגון ממנהלת העבודה שלנו, תמיכה מההורים וקבלה של הסובבים אותנו.

אנו מחפשים ניסים, סימנים, שיוכיחו לנו שאנחנו בסדר ושאפשר לסמוך עלינו.

עלינו ללמוד איך לחפש את כל הדברים הללו בתוכנו. לא לסמוך על הסביבה, על המשפחה, על החברים וכו', אלא לפעול קודם כל בעצמנו ולהיות פתוחים לחיזוקים שיגיעו.

הניסים יגיעו רק בתנאי שנעשה משהו, שנתחיל לפעול וגם נאמין בעצמינו וביכולות שלנו. כל אחד יכול לעשות את זה בדרך שלו, לעמוד מול פרעה ולהצהיר: אני לא מוכן לקבל את זה יותר, אני הולך, אני לא אהיה עבד של המשפחה שלי, של העבודה שלי, של הכסף שלי, של החברים שלי וכו'. אני לא אכבול את עצמי בכבלים ואחכה שמישהו יגיע להתיר אותם.

נעמה( שם בדוי), עקרת בית בסביבות הארבעים, הגיעה אלי לאימון. "הפרעה" שלה היה היא עצמה. בכל פעם שהצעתי לה פתרון על מנת לצאת לעבודה, "הפרעה" שלה ניסח סיבות והסברים שונים למה אי אפשר לעשות את זה. "הילדים לא יודעים לחמם אוכל לבד, הם מפחדים לחזור מבית הספר כי יש כלב מפחיד בשכונה, הבעל מעדיף להגיע לבית נקי ומסודר ושאני אשאר בבית ואטפל בהם במסירות, ולקראת הלילה אחכה לו עם כותנת חגיגית, מוכנה למשמרת שלישית."

בתהליך אימון שעברה למדה להתמודד עם הפחדים שלה, להתגבר עליהם ולצאת לחופשי.

היום היא עובדת בחצי משרה, מקדמת מכירות של חברה עסקית.

מורה אשר מלמדת באחד מבתי הספר היסודיים, סיפרה לי השבוע על עומס ודרישות תיעוד שמוטלים על ידי המנהלת מדי שבוע. כששאלתי אותה מדוע המורות אינן מבקשות להקל על עבודתן, ענתה בשקט: מי יכול לעמוד מול המנהלת הזאת? אף אחת אין לה אומץ.

אלה הגיעה לאימון עם בנה בן ה16, וסיפרה שהיא מסדרת לו את החדר, מכניסה את הכריך לילקוט, עושה בשבילו כמעט הכול. לאות הזדהות סיפרתי לה שגם בני החייל, מחכה מדי שבוע שאארוז לו את התיק לצבא, כמו שרק אני יודעת.

באימון לייזר קצר, החלטנו שהיא תיפרד מההרגל שלה ותאפשר לילד להיות עצמאי, ואחראי בתחום הלימודי והאישי. אני הבטחתי לעשות זאת גם עם אופיר שלי, שחוגג החודש כבר עשרים! גם הרגלים שכאלה, הם ה"פרעה" שלנו.

תגובות

אין עדיין תגובות.

השאר תגובה