החרם הבלתי נשכח

יעל הגיעה אלי לאימון בעקבות חרם שנמשך שנים רבות בבית ספרה.
השנים חלפו והפצע בליבה ממשיך לדמם גם היום.
הקשבתי לסיפור שלה, שפת הגוף משדרת סגירות וביישנות גם היום.
"הבית היה מבולגן היום והחלטתי לסדר אותו. כשסידרתי את החדר של ההורים, מצאתי דו"ח שנכתב עלי בוועדת השמה.
הצלחתי לקרא את הכתב הקטן: "לא מתחשבת ברגשות של אחרים",
" מתערבת בעניינים של אחרים". ראיתי את השאלון שמילאו עלי. לא הבנתי את כל המונחים הפסיכולוגיים שכתבו המלומדים, אבל הבנתי שיש לי בעיה שנמשכת כבר מבית הספר היסודי. נראה לי שבכיתה ד' חוויתי אלימות מילדים. הם דחפו אותי על שיח קוצני ברחוב הסמוך לביתי, והתחילו להכות אותי, הם חשבו שקיללתי את המשפחה שלהם.
השארתי את התיק ברחוב ורצתי במהירות הביתה. הלכתי לאמא והיא ראתה אותי בוכה, נפצעתי בגב התחתון והיו לי שריטות כתוצאה מכך. אמא הבטיחה לבוא לבית ספר ולדבר עם היועצת והמנהלת.
כשהם הגיעו זה היה בזמן ארוחת הצהריים, הצבעתי על הילדים שפגעו בי, וסיפרתי מה עשו לי.
אמא דיברה עם הילדים ואמרה שלא הלכתי לבית הספר בגללם ונדמה לי שהשהו אותם, אני לא זוכרת...זה היה מזמן."
מה אפשר לעשות?
1. בגלל שהסיפור היה לפני הרבה שנים אני מחליטה שאני מפסיקה לחשוב עליו. מה שעבר- נגמר!
2. לכתוב שיר על מה שקרה לך (כי אני אוהבת לשיר)
3. לכתוב מכתב לילד שפגע בי.
4. לחזק את עצמי, ולהבין שאני לא אשמה במה שקרה לי, הם פשוט חיפשו קורבן ומצאו אותי.

למור שלום,
עברו כמה שנים מאז שהייתי בכיתה ד', אולי אתה לא זוכר אבל אני זוכרת מה עשית לי. דחפת אותי על שיח קוצני והרבצת לי. הלכתי בוכה לאמא שלי ולמחרת לא קמתי לבית הספר בגלל מה שקרה.
סיפרתי למנהלת וליועצת בית הספר על ההצקות שנמשכו ימים רבים. חשבת שאמרתי דברים לא טובים על המשפחה שלך, ואני לא מכירה אותם בכלל, סתם חשבתי שדיברת לא יפה והתחלת להכות אותי. הראיתי ליועצת מה יש לי בגב, היא ראתה את הסימן הכחול, היא קראה למנהלת כדי שתראה את השריטות.
גדלתי מאוד ואני מוכנה לסלוח לו היום.
היית קטן ולא לימדו אותך במשפחה איך להתנהג.
אני רוצה לסלוח בשביל עצמי, כדי לשכוח ממה שקרה.
אני למדתי שאסור לשמור טינה כי זה פוגע בי ואפילו יכול לגרום למחלות. אני רוצה שתלמד שמה ששנוא עליך- אל תעשה לחברך.

אין עדיין תגובות.

השאר תגובה